תרזה לבית שימקו (כונתה בפולנית רֶנִיָה), נולדה בכפר סקומפה שבמחוז קיילצה. בעת חיסולו של גטו ורשה הייתה רק בת 24, נשואה לקרול קוז'מינסקי, אביו של יז'י, מהנדס שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. לקרול ולתרזה היה בן משותף ושמו יאנוש.
בין הפולנים שנהגו להסתנן ולהבריח מזון לגטו ורשה היה גם יז'י (יוּרֶק) קוז'מינסקי בן ה-17, תלמיד בית הספר למלחים. במהלך ביקוריו בגטו נוצר קשר בין יז'י לבני משפחת גלזר, וב-18 באפריל 1943, לאחר שהביא מזון וקנה כמה חפצים, הוא לן בבית משפחת גלזר.
באותו לילה החל הצבא הגרמני בחיסול גטו ורשה, המרד פרץ, ויז'י מצא את עצמו לכוד בגטו.
על פי עצתו של שמואל גלזר, נמלט יז'י מן הגטו, וטרם צאתו מסר לבני משפחת גלזר את כתובתו, סיפר שאמו החורגת היא תרזה קוז'מינסקה, אישה אמיצה והגונה מאוד, ואמר שאם יקרה נס ובני משפחת גלזר יישארו בחיים, עליהם ליצור קשר עם משפחתו ו"הם יעשו את כל אשר ביכולתם".
ב-30 באפריל 1943 נמלטה משפחת גלזר מן הגטו. היא מנתה 14 יהודים, כולל הסב בן השבעים. בצד הארי פגשו בני המשפחה את תרזה ויז'י, שהובילו אותם אל ביתם בעיר וואוואר הסמוכה לוורשה (כיום הינה חלק מוורשה). בבית הם בנו מתחת לרצפת הסלון בונקר תת-קרקעי שאכלס בצפיפות את המוסתרים והכיל מטבח שבו יכלו לבשל וספרייה גדולה, וגם אִפשר יציאה לחצר הבית להתאווררות.
יזי', שהיה פעיל במחתרת הפולנית, שימש כמקשר בין היהודים שהסתתרו בביתו לבין משפחות יהודיות אחרות בצד הארי. הוא השיג עבור המסתתרים שני אקדחים וכדורים, ואף אימן את משפחת גלזר בנשק על מנת שיגנו על עצמם במקרה שיתגלו.
הלינה פרידמן, אחת הניצולות שהסתתרו בבית משפחת קוז'מינסקי, העידה שלא אחת ערכו הגרמנים חיפוש בבית, דפקו ברוביהם על רצפת הסלון בלוויית צעקות רמות, ולמרבה המזל לא גילו את המחבוא.
בתחילת שנת 1944 נעצר יז'י על ידי הגרמנים בעקבות הלשנה ונלקח לכלא פביאק שבוורשה. הוא עונה קשות, שיניו נעקרו, ואף על פי כן לא סיפר על היהודים שהסתיר ולא גילה את מקום מחבואם. בתום החקירה נשלח יז'י לאושוויץ ולמאוטהאוזן, ורק בתום המלחמה יצא לחופשי.
חרף כל הקשיים הללו, למרות החשש של בעלה קרול קוז'מינסקי מדבר ההסתרה ויחסו הפושר למסתתרים ואף שמשפחת קוז'מינסקי לא הייתה בעלת אמצעים, המשיכה תרזה להסתיר את היהודים, לספק את מזונם ולדאוג לכל צורכיהם. זאת עשתה גם על חשבון רווחת משפחתה, ואף מכרה מחפצי ביתה על מנת לממן את שהיית המסתתרים. כדוגמה לקשיים שעימם נדרשה תרזה להתמודד במהלך תקופת ההצלה, ניתן לציין את נושא רכישת המזון. על מנת שלא לעורר חשד בעצם רכישת כמויות המזון הגדולות (לרוב היה עליה להאכיל 18 נפשות), קנתה תרזה את המצרכים בכמה מקומות שונים והחביאה אותם בתחתית כפולה שהכינה בעגלת הילדים של בנה בן השנתיים. בריאיון עיתונאי סיפרה שכאשר קנתה בשר בחנות נהגה לבקש נתח לא גדול, שכן הכול ידעו שמשפחתה מנתה רק ארבעה אנשים. כאשר הובא לה הנתח הייתה מעמידה פני מתפעלת מאיכותו ומבקשת נתח גדול יותר כדי "שיספיק לכל השבוע", וכך הייתה עושה מחדש בחנות אחרת שאליה הייתה נכנסת למוחרת.
במהלך הזמן הגיעו אחיו של שמואל ישראל גלזר ומשפחתו לביתה של משפחת קוז'מינסקי, ואף הם זכו בו למסתור. ככל הידוע, בתקופה מסוימת הגיע מספר היהודים המסתתרים לשיא של כ-22 איש. ביניהם היו כאלה שהסתתרו בבונקר בבית משפחת קוז'מינסקי בכל מהלך התקופה, והיו כאלה שהגיעו לפרקי זמן קצרים. חרף הקשיים והסכנות, קיימה אותם תרזה ודאגה לצורכיהם ולביטחונם במשך כשנה וארבעה חודשים, מאחד במאי 1943 ועד עשרה בספטמבר 1944.
מבין היהודים שמצאו מחסה בביתה של תרזה מוכרים אף ירחמיאל רומן כהן (קון), שמואל סטניסלב ציטרין, שען במקצועו, ואשתו פאניה. השלושה נמלטו מגטו ורשה ויצרו קשר עם גובה גז פולני בשם יז'צקי, וזה ביקש את עזרתו של יז'י קוז'מינסקי, שקישר אותם לאמו החורגת תרזה. ברוב תושייתה ניצלה תרזה את העובדה ששמואל ציטרין היה שען, סיפרה שבביתה גר דוד נכה שהוא שען ודאגה לספק לו עבודה. כך יכלה להקל במעט את מצבם הכלכלי.
בספטמבר 1944, כאשר חזית המלחמה התייצבה על גדות נהר הוויסלה, פקדו הגרמנים על אוכלוסיית ורשה לעזוב את העיר תחת איום בעונש מוות לנשארים. חרף הסכנה ואף שבעלה ואביה נענו לצו, החליטה תרזה שלא לנטוש את היהודים שהסתירה, להישאר עימם ולהמשיך ולדאוג לצורכיהם. בשעון שהיה לה שיחדה קצין נאצי בהסבירה שבנה פעוט והטלטולים קשים עליו. כשמסביבה נופלות הפצצות והבתים עולים באש, הביאה תרזה אוכל שלעיתים חסכה מפיה ליהודים שהסתירה.
ימים מספר לפני שחרור ורשה נלכדה תרזה על ידי הגרמנים, אולם הצליחה להימלט ובהמשך שבה לעיר עם הצבא האדום.
עם שחרור ורשה ניצלו כל היהודים שהסתתרו בבית משפחת קוז'מינסקי, ולאחר המלחמה עלו רובם לישראל.
בעדות שמסרו הניצולים ליד ושם הם הדגישו את היחס המכבד, ההבנה, התמיכה הנפשית ואת רגשי הכבוד והידידות שקיבלו ממשפחת קוז'מינסקי בכל מהלך התקופה שבה היא העניקה להם מחסה. שמואל גלזר הדגיש במיוחד את אומץ ליבה הבלתי רגיל של תרזה, ואת התעקשותה על כך שמשפחת גלזר תישאר בביתה על אף החשש הראשוני של בעלה. כמו כן, ציין שמואל את היחס המכבד ואת הטיפול המסור שהעניקה לאביו כאילו היה אביה.
למרות מספר המסתתרים הרב והמשתנה, לא שינתה משפחת קוז'מינסקי ממנהגה והמשיכה להגן על יהודים שלקחה תחת חסותה ולטפל בהם בנחישות ובמסירות נפש עילאית.
עובדה זו מרגשת במיוחד לאור היעדר כל היכרות מוקדמת בין משפחת קוז'מינסקי לבין הניצולים ולאור הקושי הרב שהיה למשפחת קוז'מינסקי לכלכל את המסתתרים. כשניסתה משפחת גלזר פעם אחת לתת מתנה צנועה לתרזה, היא סירבה נחרצות. מניעיהם לעזרה ניזונו מאהבת הזולת ומן ההתנגדות לכובש הנאצי.
במהלך המלחמה הביאה תרזה אל ביתה אומנת פולנייה ושמה מרישיה ברוניץ' על מנת שתסייע לה לטפל בבנה הפעוט יאנוש. ככל הידוע, בסוף המלחמה הזדהתה המטפלת בפני תרזה כיהודייה, ובקרב משפחת בנה של תרזה מוכרת הגרסה שלפיה תרזה השיבה לה שהיא הייתה מודעת לכך.
בתום המלחמה נפרדו דרכיהם של תרזה וקרול, שנפטר כעשר שנים לאחר המלחמה (ב-2005 הכיר בו יד ושם כחסיד אומות העולם). תרזה נסעה לקרקוב יחד עם בנה יאנוש, ושם למדה את מקצוע הסיעוד ועבדה כאחות.
ב-1964 הוזמנה תרזה לביקור בישראל כאורחת של משפחת גלזר, והחליטה להישאר ולהשתקע בארץ. בתקופה הראשונה התגוררה תרזה בביתה של הניצולה הלינה פרידמן. כעבור כשנה הכירה את מר הררי והתגוררה בנתניה. תרזה למדה באולפן "עקיבא" בנתניה והחלה לעבוד כאחות בבית החולים מאיר בכפר סבא.
ב-16 בפברואר 1965 הכיר יד ושם בתרזה-רות קוז'מינסקה ובבנה החורג יז'י קוז'מינסקי, מרצה לפיזיקה באוניברסיטת ורשה, כחסידי אומות העולם.
ב-1966 התגיירה תרזה ושינתה את שמה לרות, ובאותה שנה אף נישאה למר הררי ויחד עימו התגוררה בתל-אביב.
ב-1976 פעלה רות לסייע לבנה יאנוש, מהנדס במקצועו, ולבת זוגו הלינה, אחות במקצועה, לעלות מפולין לישראל. הזוג התגייר, יאנוש שינה את שמו לדניאל, והלינה שינתה את שמה ליעל.
ברבות הימים ולאחר שהתגרשה מבעלה, נישאה תרזה למייטק מנשה לינדנר, שעלה ארצה ערב מלחמת העולם השנייה.
תרזה-רות לא נהגה לספר על פועלה להצלת יהודים במהלך השואה. בריאיון עיתונאי שהעניקה בארץ אמרה, בהתייחסה למעשה ההצלה: "המעשה נראה לי טבעי. בסך-הכול ראיתי אנשים במצוקה - בלא קשר לדתם - ורציתי לעזור".
ב-25 בפברואר 1999 הלכה רות לעולמה והיא כבת 81. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
